“החיפוש אחרי לומדי השפות המיוחדים ביותר בעולם” הוא כותרת המשנה לספר כבן שנה בשם “לא עוד בבל” שחבר, מרצה באחת האוניברסיטאות, הסב אליו את תשומת לבי. המחבר, ויליאם אררד, הוא עיתונאי ובלשן, שהחליט לפענח את סוד לימוד השפות. סקרנותו בנושא התעוררה לאחר שבניגוד לשפע המחקרים על הקשיים בלימוד שפה, לא הצליח למצוא כמעט מחקרים על הגבול העליון של היכולת הלשונית של בני אדם. הוא הגיע לבולוניה שבאיטליה לבקר בארכיון של הקרדינל מצופנטי, פוליגלוט מן המאה ה-19 שדיבר מעל מאה שפות (כולל עברית). הוא ביקר בדרום הודו ובבלגיה, לחוות מקרוב את הלמידה בתרבויות רב-לשוניות. הוא שקע בספרי ההיסטוריה כדי לבדוק אם נמצא דבר מה מיוחד במוחותיהם של לומדי השפות הגדולים בהיסטוריה.
חברי (בעצמו חובב לימוד לא קטן) נרעש דווקא מטענה אחת שבספר: אחת השיטות הטובות ביותר ללמוד שפה, כך נטען, הוא השינון. לא שינון של חוקי דקדוק, וגם לא של משמעויות מילים – אלא שינון של שירים ונאומים בשפה שאינך מבין כלל. נראה כי המוח רוכש לו שליטה בשפה חדשה במהירות שיא – דווקא אם קודם נלמד בעל פה טקסטים לא מובנים. אחר כך, באמצעות רמזים בלבד, המוח כבר ימצא את ההקשרים. מסתבר שיש במוח מקום לשמירת מילים לא מובנות – והוא נבדל מן המקום לשמירת מילים מובנות. מי שלא משנן – מבזבז מקום שלא יהיה מנוצל בדרכים אחרות!
אם זה נכון, זה קצת מביך. האם אנו – בני התרבות המודרנית – משקיעים מאמץ כה רב בהבנה, בעת שהשינון הפרימיטיבי הוא האמצעי היעיל ביותר ללימוד? האם, בסופו של דבר, הבדידים נופלים ביכולתם משינון לוח הכפל? האם נכונות האגדות ההודיות על כך שהמצאת הכתב היא הוכחה לא לקידמה, אלא דווקא להתדרדרותו של המין האנושי – בעידן הקאלי יוגה, החשוך והנבער? האם משנני התפילות יודעים משהו שהמדע פיספס? האם כאשר אנו מקלים על התלמידים בעזרת טכנולוגיה אינטראקטיבית, אנו בעצם מגדלים דור של חלשים, בו גם המורה וגם התלמיד השלימו עם החולשה?
אלה שאלות מטרידות, שמתנגשות התנגשות חזיתית עם רעיונות מקובלים – במיוחד הרעיונות של הקידמה הבלתי נמנעת, הרואה את מצעד ההתפתחות האנושית כמרוץ הולך ומתגבר של התקדמות הידע הטכנולוגי עד לאירוע הסינגולרי של אחרית הימים, שבו נהפוך לשילוב ביולוגי-טכנולוגי של אדם ואייפון (מן הסתם). יש לרעיון ה”סינגולריות” אפילו אוניברסיטה משלו בקליפורניה, שבין תלמידיו ומוריו נמצאים טובי המוחות של הסיליקון וואלי – ויש לו חסידים כה רבים, עד כי לעיתים נדמה לי שמוטב למוסד לו היה נקרא ישיבת הסינגולריות במקום אוניברסיטת הסינגולריות.
אך אני סוטה מן העניין. הרעיון שאולי שינון בעל פה – אף ללא הבנה של הכתוב – הוא הדרך “האיטית והמהירה”, הוא רעיון מטריד. אני מקווה שבמאמצינו ליצור כלים ידידותיים יותר, נוחים יותר, אנחנו לא מגדלים דור של מפונקים.