המאמר נכתב בידי קליי שירקי
אני מלמד תיאוריה ויישום של מדיה חברתית באוניברסיטת ניו יורק, ואני חסיד של התנועה למען תרבות חופשית ופעיל בה – כך שלא הייתם חושבים שדווקא אני אהיה זה שאטיל צנזורה על האינטרנט. אך לאחרונה ביקשתי מהסטודנטים שלי, המשתתפים בסמסטר הסתיו, להימנע משימוש במחשבים ניידים, בטאבלטים ובטלפונים בכיתה.
הגעתי למסקנה הזו בשלב מאוחר, ובלית ברירה – אני מרצה ומלמד על האינטרנט מאז 1998, ובדרך כלל הגישה שלי כלפי שימוש בטכנולוגיה בכיתה היא “לא להתערב”. הסיבה לכך, לפחות בחלקה, היא שנושא הקורס שלי הופך את השימוש בטכנולוגיה לחלק אורגני מתהליך הלימוד. כאשר השימוש במכשירים נעשה בצורה טובה, זה עבד מצוין, אך בשלב מסוים זה התחיל להראות כמו תחרות שבה התפקיד שלי הוא להיות יותר מעניין מהסחות הדעת שהמכשירים מציעים. במצב שכזה, אם אטיל חרם על המכשירים זה יתפס כאילו אני מנסה לרמות בתחרות. בנוסף, אחד השיקולים שבגינם החלטתי עד כה לא למנוע שימוש בכלים אלו בכיתה הוא שלא רציתי להתייחס אל הסטודנטים כאל ילדים, שכן מדובר במבוגרים, גם אם “מבוגרים צעירים” – ניהול זמן זה התפקיד שלהם, לא שלי.
למרות כל הנימוקים האלה, ההשפעות המעשיות של ההחלטה שלי לאפשר שימוש בטכנולוגיה בכיתה נעשו יותר ויותר הרסניות. ההפרעה לשיעור והסחות הדעת הלכו וגברו, אפילו כשמדובר באותו מרצה (אני), עם פחות או יותר אותם נושאים, בכיתה של סטודנטים שנבחרו בערך לפי אותם קריטריונים מדי שנה – כלומר היה נראה שהשינוי נובע מעצם הנוכחות והשימוש במכשירים, ולא משינוי כלשהו בי, בסטודנטים או בנסיבות אחרות בכיתה.
במהלך השנים שמתי לב לכך שכאשר יש לי סיבה מסוימת לבקש מכולם להניח את המכשירים בצד (כפי שאומרים אצלנו: “לסגור מסכים”), התחושה היא כאילו מישהו פתח חלון ונכנס אוויר צח לחדר. השיחה פתאום קולחת יותר, ולאחרונה שמתי לב שיש גם תחושת הקלה מצד רבים מהסטודנטים. ריבוי משימות (מולטי-טסקינג) יכול לעייף מאד מבחינה קוגניטיבית – כשאנו בוחרים לעשות זאת. אם מבקשים מאיתנו להפסיק לפעול כך, זה יכול להיות שינוי מבורך.
לכן השנה שיניתי את הגישה, ובמקום להמליץ לסטודנטים להניח בצד את המחשבים והטלפונים, אני דורש זאת מהם, כחלק מכללי הכיתה – הכלל היום הוא “להישאר ממוקדים”: אין מכשירים בכיתה, אלא אם יש מטלה שדורשת זאת”.
אלו הסיבות שגרמו לי לשנות את גישתי מ”מותר אלא אם מבקשים שלא” ל”אסור אלא אם יש צורך”.
![]( "Lectures at Sydney University by Sailor Coruscant, on Flickr")
סטודנטים עם מחשבים ניידים פועלים – לא בבית ספרנו
מרבה משימות – מרבה דאגה
כבר זמן מה אנו יודעים שריבוי משימות פוגם באיכות העבודה הקוגניטיבית, ופוגע במיוחד בסוג העבודה הקוגניטיבית שאנו מצפים מסטודנטים בקולג’.
השפעה זו באה לידי ביטוי ביותר ממסגרת זמן אחת – אפילו כאשר ריבוי-משימות לא פוגם באופן משמעותי בביצועים המידיים, יכולה להיות לכך השפעה מזיקה לטווח ארוך על “הזיכרון הדקלרטיבי”, סוג של מיקוד ותשומת לב המאפשרים לאנשים לאפיין את מה שהם למדו בשיעורים קודמים ולהשתמש בכך. ריבוי-משימות מגביר עוד יותר את התופעה הידועה של “ללמוד יום לפני המבחן ולשכוח למחרת המבחן”.
לרוב, אנשים מתחילים לפעול במצב של ריבוי משימות מכיוון שהם מאמינים שמדובר בשיטת עבודה יעילה יותר. אלא שיתרון זה הוא לכאורה בלבד. למעשה, שיטת ריבוי משימות גורם לפגיעה ביעילות. אף על פי כן, יש בכך תחושת סיפוק רגשית כתוצר לוואי, כיוון שבעקבות פעילות בריבוי משימות נכנסת לתוך תהליך העבודה גם הנאה חדשה – ההנאה מדחיינות. תוצר לוואי זה מספיק על מנת שאנשים יהיו מחויבים לריבוי משימות, למרות העובדה שהדבר רק פוגע עוד יותר במה שהם מנסים לשפר.
בנוסף, ריבוי משימות אפילו לא משפר את המיומנות של מעבר בין משימות. במחקר שנערך בסטנפורד עלה כי כאשר הנבדקים פעלו באופן שמקדש את ריבוי המשימות, הם הפכו לגרועים יותר בתהליך בחירת המשימה שיש להתמקד בה (קליף נאס, אחד החוקרים, אף אמר כי “הם ממש גרועים בכל מה שקשור לחוסר רלוונטיות”). מי שעובד בריבוי משימות רואה עצמו כספורטאי בחדר כושר, המלהטט בין מיומנויות שונות, אך למעשה הוא כמו אלכוהוליסט שרק פוגע במיומנות שלו על-ידי צריכת יתר.
כל האמור לעיל מתייחס רק להיבט המנטלי של ריבוי משימות. מחשבים ניידים, טאבלטים וטלפונים – המכשירים שגורמים למאבק על תשומת הלב מדי יום – גורמים להחמרת הבעיה באופן משמעותי. כל מי שמעצב תוכנה או שירות דיגיטלי מנסה ליצור משהו שהמשתמשים יאהבו, כדי להתחרות בשירותים דומים אחרים. אפשר ממש לשמוע אותם צועקים “תראו איזו עבודה טובה אני עושה! תראו כמה ערך אני מספק!”.
הבעיה חמורה במיוחד בכל הקשור למדיה החברתית, שכן בנוסף לאינטרס הכללי של כל שירות להצהיר על הערך שלו, המידע ברשתות החברתיות זמין ומושך את תשומת הלב באופן מיידי ומבחינה רגשית. הן הצורה והן התוכן של עדכוני פייסבוק הם הסחות דעת שכמעט אי אפשר להתעלם מהן, בייחוד בהשוואה לעבודה המפרכת של הקורס הנלמד (“האקס שלך פרסם תמונה שאת מופיעה בה” לעומת “מלחמת קרים הייתה הקונפליקט הראשון שהושפע משמעותית מהשימוש בטלגרף” – רואים את ההבדל?).
חמור מכך, המעצבים של מערכות ההפעלה משמשים כסוחרי הנשק של השירותים החברתיים, עם כל הביפים, פינגים, חלונות קופצים, אייקונים – הממשקים כיום מספקים מערך יוצא דופן של אמצעים שמושכים את תשומת הלב, עם דגש על “מושכים”. בני האדם אינם מסוגלים להתעלם ממידע מפתיע חדש שמופיע בשדה הוויזואלי שלהם, והאפקט הזה חזק במיוחד כאשר האות הוויזואלי הוא קצת מהצד ומעל לאזור שבו אנו מתמקדים (האם זה נשמע כמו הפינה הימנית העליונה של המסך שמולך?).
הצורה והתוכן של עדכון בפייסבוק יוצרים משהו שכמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו, וכשאלו באים יחד עם התראה ויזואלית בשדה הראייה הפריפריאלי שלך, המבנה הביולוגי שלנו פשוט לא מאפשר לנו להתעלם מכך. המערכת הוויזואלית והמערכת הרגשית שלנו מהירות יותר וחזקות יותר מהאינטלקט שלנו – כאשר יש גירוי של אחת מהמערכות הללו, ובייחוד מצד שתיהן יחדיו, אנו מגיבים באופן אוטומטי. לבקש מסטודנטית להישאר ממוקדת כאשר היא מקבלת התראות במכשיר שלה, זה כמו לבקש משחקן שח להתרכז כאשר נותנים לו מכות על האצבעות באמצעות סרגל במרווחי זמן אקראיים.
![]( "facebook notif small")
מערך יוצא דופן של אמצעים שמושכים את תשומת הלב
לאמן פילים צעירים
המטאפורה של ג’ונתן היידט (Jonathan Haidt) על הפיל והרוכב מתאימה כאן. בסיפור של היידט, המוח הוא כמו פיל (הרגשות) שמישהו רוכב עליו (האינטלקט). הרוכב יכול לראות ולתכנן, אבל הפיל הרבה יותר חזק. לפעמים הרוכב והפיל עובדים יחד (זהו כמובן המצב האידיאלי בכיתה), אבל אם יש קונפליקט ביניהם – בדרך כלל הפיל מנצח.
לאחר שקראתי את הסיפור של היידט הפסקתי לחשוב על הסטודנטים כעל אנשים שפשוט יכולים לבחור במה להתמקד, והתחלתי לחשוב עליהם כעל אנשים שמנסים להתמקד אך נאלצים להתחרות מול גורמים פנימיים שונים, כאשר הגורם השולט הוא הנטייה שלהם לתגובה רגשית בלתי רצונית (ולאנשים צעירים מדובר באתגר קשה אפילו יותר – הפיל כל כך חזק, והרוכב הוא טירון).
כשרואים בהוראה מאבק משותף, אופי הלימוד משתנה. זה לא שאני דורש שהם יתמקדו בי – זה אני והם יחד, כשאנו פועלים להגן על תשומת הלב שלהם מפני הסחות דעת. יש לי כיתה מלאה פילים ורוכבים, ואני מנסה ללמד את הרוכבים.
ותוך כדי כך, מי לוחש לפילים? פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, סנפצ’אט, טמבלר, פינטרסט, והרשימה עוד ארוכה, בעידודם של מכשירי ה-Mac, ה-Windows וה-Android. בשדה הקרב של הכיתה, זה אני נגד צבא מבריק ומצויד היטב (וזה כולל רבים מהסטודנטים שלי לשעבר, שמהווים חלק מחוד החנית של התעשיה הזו). למעצבים ולמפתחים יש את כל התמריצים ללכוד כמה שיותר מתשומת הלב של הסטודנטים שלי, בלי להתחשב במחויבות של הסטודנטים כלפיי או כלפי עצמם, מבחינת המשימות שעליהם לבצע.
וכמובן שזה לא צריך להיות כך. אפילו בקריאה חלקית בספרות של נושא התכנות (משימה קוגניטיבית מפרכת למדי) תוכלו להיתקל בסיפורים על אנשים שמגיעים למצב שבו כאשר הם מפתחים קוד הם מאבדים את תחושת הזמן ושוכחים לאכול או לישון. המחשבים אינם מקורות אינהרנטיים של הסחת דעת – למעשה הם יכולים להיות מנועים נהדרים של ריכוז ותשומת לב – אך הגרסאות היותר מעודכנות עוצבו להיות בדיוק כך, שכן הדבר שמניע כיום את האינטרנט יותר מכל הוא “תשומת לב”.
העובדה שחומרה ותוכנה מעוצבים באופן מקצועי כדי להסיח את הדעת היא הדבר הראשון ששכנע אותי לדרוש, ולא רק להציע, שהסטודנטים לא ישתמשו במכשירים כשהם בכיתה. כיום יש כלים המסייעים להילחם בתופעה הזו – תוכנה המשתלטת על המסך על מנת להסתיר הסחות דעת, תוכנה שמונעת ממך להיכנס לאתרים מסוימים או בכלל להשתמש באינטרנט, טלפונים עם אפשרויות של “נא לא להפריע” – אך כרגע אלו קרבות מאסף. התעשייה מחויבת למלחמה על תשומת הלב של הסטודנטים שלי, ואם מדובר על מצב שבו אני ניצב מול פייסבוק ואפל, אני מפסיד.
קליי שירקי
מחשב פאסיבי, הפרעה אקטיבית
המסקנה הסופית – זו שעל פיה החלטתי על מדיניות “אין מכשירים בכיתה” – הייתה: מסכים יוצרים הסחות דעת בצורה דומה לעישון פאסיבי. במאמר עם הכותרת הבוטה ריבוי משימות במחשב נייד פוגע בלמידה בכיתה עבור המשתמשים ומי שיושב לידם אומר זאת במפורש:
“מצאנו שמשתתפים שביצעו ריבוי משימות במחשב נייד במהלך הרצאה קבלו ציונים נמוכים יותר במבחן בהשוואה לאלה שלא היו עסוקים בריבוי משימות. משתתפים שהיו בקו ראייה ישיר עם חבר שביצע ריבוי משימות השיגו ציונים נמוכים יותר במבחן בהשוואה לאלו שלא. התוצאות מראות שריבוי משימות במחשב נייד מהווה הסחת דעת משמעותית הן למשתמשים והן למי שיושב לידם, ועלול לפגוע בהבנה של תוכן ההרצאה”.
במשך שנים ידעתי שהמחקר הבסיסי על ריבוי משימות הולך ומצטבר, ועבור כל מי שמנסה להתרכז (אצלנו בקולג’ זוהי “מומחיות הבית”), השימוש במכשירים בכיתה נוטה להיות גורם שלילי. עם זאת, אפילו לאור הקונצנזוס הזה, עדיין אפשר היה לדמיין שהדרך הטובה ביותר לטפל בנושא היא לספר לסטודנטים על המחקר ולתת להם להחליט בעצמם.
אך ההשפעה על “השכן שליד” הטתה את הכף לטובת ההחלטה הסופית שלי. אי אפשר לנקוט גישה של “לא להתערב” כאשר הפגיעה בתשומת הלב היא תופעה חברתית. מי שמאפשר במחשבים ניידים בכיתה, כמוהו כמי שיאפשר שימוש במערכת סטריאו ענקית בכיתה – ברגע זה כל בעל מכשיר שכזה יכול לבחור אם לפגום בחוויית הלימוד של מי שיושב לידו.
לא רק לבודדים – גם לקבוצות יש בעיה של רוכב-על-פיל, כפי שמתאר ווילפרד ביון (Wilfred Bion) בספר המוזר אך רב-ההשפעה Experiences in Groups. בספר זה ביון, שעסק בתרפיה קבוצתית, מתאר כיצד המטופלים שלו מתאמים באופן בלתי מודע את הפעולות שלהם בעל מנת שלא להשיג את מטרת הטיפול. כשהוא מתאר את ההשלכות של התופעה, ביון מראה שקבוצות יעילות מפתחות לעתים קרובות מבנים מורכבים שמטרתם למנוע השגה של המטרות המתוחכמות שלהן, באמצעות ביצוע פעילויות בסיסיות יותר, כמו רכילות על חברי הקבוצה או השמצה של אנשים שאינם חברי הקבוצה.
במבנה של כיתה, בייחוד בקורס מסוג סמינר, יש מתח דומה. לכל הנוכחים מטרה משותפת – שהכיתה תהיה מעניינת ככל האפשר. אפילו ש”עניין” פירושו לפעמים שעל מנת שתוכל לדבר, עליך להמתין ולהקשיב לאחרים, גם אם הם מגמגמים או מבטאים חצאי רעיונות – זהו התהליך שבו אנשים לומדים לנהל קונפליקטים של רעיונות. עם זאת, לעומת המטרה הזו לטווח ארוך, לכל חבר בקבוצה יש מטרה לצאת מהקבוצה, אפילו לרגע קצר. ברגע שמאבדים את הריכוז, אפילו לשנייה, כדור השלג מתחיל להתגלגל ולצבור נפח ותאוצה. הדחף לבדוק מהר את הרשתות החברתיות גורם לנו לשלוח רק הודעה אחת, ואז צריך להשיב עליה, להמתין עוד רגע, ואז, מה לעזאזל קרה אתמול בלילה??? (ולאלה שאומרים “סטודנטים מאז ומתמיד מעבירים פתקים בכיתה” אני עונה שהפתקים של הדור הישן לא הכילו סרטוני וידאו ולא יכלו להגיע מכל מקום בעולם במהירות של 10 מגהביט לשנייה).
תנו תמיכה למלאך
התמזל מזלי ללמד בערים שיש בהן הרבה מאד אפשרויות של הסחת דעת. אם הייתי בן 19 המתכנן יום אידיאלי לטיול בשנחאי, הרעיון של “להאזין להרצאה של איזה מורה זקן” לא היה מופיע בראש הרשימה שלי (רק מידת הענווה מונעת ממני מלציין היכן בדיוק הייתי ממקם את המטלה הזו…), אך עדיין אני יכול ללמד את הסטודנטים דברים שמעניינים אותם, ולמרות כל הספרות על “ההנאה שבלמידה”, החל מכתביה של מריה מונטסורי (Maria Montessori) והלאה, לפעמים פשוט קשה ללמד את המוח לעשות דברים חדשים.
נכון, בקולג’ מתנהל מעין תרגול יומיומי שבו לומדים לדחות סיפוקים. “דיון על תרבות הדפוס המוקדמת באירופה” לעולם לא יגבר על “לשיר קריוקי עם חברים”, אבל בטווח הארוך, לייצר חיקוי סביר של ריהאנה יהיה פחות מעשי מהבנה של מהפכות המדיה בעולם.
כל מי שמאבד את הריכוז בכיתה לא מאבד רק את תוכן הדיון באותו זמן, אלא גם יוצר תחושה כאילו מותר לרחף, וגרוע מכך, יוצר תחושה של ערפול “יד שנייה” לחברים שלו לכיתה. בסביבה כזו, צריך לתת תמיכה למלאך הטוב שנמצא אצל כל תלמיד (או לפחות לחלק היותר אינטלקטואלי שלו), וצריך לתת לסטודנטים הגנה מפני התמריצים קצרי הטווח לדחות משימות מורכבות ומתסכלות יותר. תמיכה והגנה מסוג זה לא קיימים ללא מאמץ, והם לא מוגבלים לבחירות של אדם אחד. יש לספק אותם על-ידי מבנה חברתי, והמבנה הזה, בצורה לא פרופורציונלית, ניתן על-ידי המרצה, בייחוד בשבועות הראשונים של הקורס.
בשבילי זהו השינוי הגדול ביותר – לא שינוי קטן של הכללים, אלא שינוי באופן שבו אני תופס את התפקיד שלי. מרצים גרועים ביכולתם למדוד “כמה אני מעניין” כשם שתלמידים גרועים ביכולתם למדוד “כמה אני מסוגל להתרכז”. מול מודלים מתנגדים של הוראה ולמידה – הן על דרך השלילה (“התרכזו או היכשלו”) – והן על דרך החיוב (“תנו לי למשוך את תשומת הלב שלכם!”) – אני מתחיל לראות את הנושא של מידת הריכוז של הסטודנטים כתהליך משותף. זה אני והם יחד פועלים במטרה ליצור כיתה שבה הסטודנטים שרוצים להתרכז יכולים לעשות זאת, גם בעולם שנעשה עוין יותר ויותר כלפי מטרה זו.
חלק מהסטודנטים עדיין יאבדו את הריכוז, כמובן, וזו זכותם לעשות כך, אבל אם אני רוצה לעזור לאלה שכן רוצים להתמקד בשיעור. הגיע הזמן להודות שהבאתי לוח וגיר כדי להילחם במכונות ירייה, ולפעול בהתאם.
קליי שירקי הוא סופר ויועץ בתחומי השפעת טכנולוגיות האינטרנט על החברה והכלכלה. באוניברסיטת ניו יורק הוא משמש כ- Distinguished Writer in Residence במכון ארתור סי קלארק לעיתונות, וכפרופסור לאומנויות בתוכנית התקשורת האינטראקטיבית עם התמקדות במדיה חדשה באוניברסיטה. שירקי כותב ומתראיין בנושאי אינטרנט מאז 1996. המאמר המקורי מופיע כאן, ומתפרסם באישורו של שירקי.
