טכנולוגיה וידע תמיד הלכו יד ביד. קשה לנו לתאר את עולם הידע שלנו ללא הטכנולוגיות שעוטפות אותו. ההיסטוריה של הידע האנושי עוברת דרך מהפכות טכנולוגיות גדולות: המעבר מתרבות שבעל פה לתרבות כתובה, ממגילות לספרים ומכתבי יד לדפוס. כל אחת מהמהפכות האלה לא היוותה רק מדיום חדש, אלא במידה רבה עיצבה את הידע עצמו, תוכנו, מערכת הערכים שהוא נושא ואת האופן בו אנחנו זוכרים, מביעים את עצמנו ולומדים. הטכנולוגיות שקיבלו אחיזה משמעותית בפרקטיקות שלנו הפכו להיות כמעט שקופות. כך, למשל, פעולה של כתיבה רהוטה, לא נתפסת כשימוש בטכנולוגיה למי שאמון עליה. העט והדף הם כמעט חלק מגוף האדם, ופעולת הכתיבה היא פעולה כמעט אוטומטית. אנחנו כותבים כפי שאנחנו רוכבים על אופניים – הכלי הטכנולוגי הופך כמעט להרחבה של הגוף שלנו, ופרקטיקת השימוש לתנועה יסודית שלנו – כמו נשימה או הליכה.
אחת הדינמיקות המרתקות היא הדינמיקה של החלפת טכנולוגיית ידע אחת באחרת. באופן מופלא לא נדרש זמן רב כדי שנסגל את אלמנט השקיפות של הטכנולוגיה מחדש. נדרשו רק עשורים בודדים לגרום לכך שרבים מאתנו מתייחסים למקלדת באותה האוטומטיות בה התייחסנו לעט הכדורי. לעיתים, במבט מבחוץ, לטכנולוגיה החדשה שאימצנו נתונים פחות טובים להיות טכנולוגיה שקופה: למשל המעבר מכתיבה על גבי עט ודף לכתיבה על גבי מחשב הוא מעבר מאובייקטים קלים לנשיאה, זולים ולא מורכבים לתפעול, לאובייקט כבד, יקר ועם פוטנציאל לשיבוש. אולם האבולוציה של האמצעי הטכנולוגי, יחד עם כושר ההסתגלות האנושי, הופכת גם את הטכנולוגיה המסורבלת והמורכבת יותר לשקופה ואוטומטית. הכושר האנושי המופלא של הסתגלות לטכנולוגיה חדשה והפיכתה לשקופה, טומן בחובו גם חסרון גדול- אנחנו נוטים להיות עיוורים למגבלות שטכנולוגית הידע מטילה עלינו. ככל שהטכנולוגיה מצליחה יותר להיות שקופה ובלתי נראית, אנחנו עיוורים יותר למחיר שאנחנו משלמים על השימוש בה. היכולת לראות את המגבלות האלה נמצאת בדרך כלל אצל שתי אוכלוסיות שונות בתכלית-הלודיסטים השמרנים, שמתנגדים לאימוץ טכנולוגיות ואגב כך מסוגלים להתבונן בהם מבחוץ, והעתידנים, שמתבוננים קדימה אל עבר הפרדיגמה הבאה ולכן מסוגלים לסגל מבט של זרות על המובן מאליו.
![שלושה גברים צופים במשקפי מציאות וירטואלית. (Photo by: PYMCA/UIG via Getty Images)]()
שלושה גברים צופים במשקפי מציאות וירטואלית. (Photo by: PYMCA/UIG via Getty Images)
להסתכל על טכנולוגיות הידע כמו סופר של מדע בדיוני
אם נרצה להתבונן באופן ביקורתי על הטכנולוגיות השקופות שסביבנו ועל המגמות אליהן הם מתפתחות אפשר לאמץ את אחד התרגילים המענגים שעושים לעיתים סופרי מדע בדיוני – התבוננות רטרוספקטיבית כביכול של בני אדם בעתיד על הציוויליזציה של ימנו – המבט המאוחר, כביכול, מציג באור אחר דברים הנראים לנו טבעיים והגיוניים. כך, למשל, הלמידה של ימנו נראית איטית ומגושמת, למול האפשרות לטעון את מוחנו במידע רב תוך שניות בעולם שיצרו מפיקי המטריקס. כיצד יתייחסו צאצאנו בעוד 400 שנה לטכנולוגיה החינוכית של ימינו? אפשר לדמיין, למשל, סטודנטית לחינוך באוניברסיטה המרכזית של כוכב קפלר 452 B (כוכב התואם לכדור הארץ שהתגלה באמצע 2015) , המתבוננת בתמונות מהמאה ה-21 המייצגות “טכנולוגיה חינוכית”. יש להניח שאם אותה סטודנטית הייתה צריכה לאפיין כיצד נראתה טכנולוגיה חינוכית במאה ה-21 על פי התמונות האלה, היא הייתה מציינת לעצמה בפליאה משולבת בגיחוך פטרוני (השמור למי שמסתכלים על העבר), שהרבה תמונות כוללות דימוי אחד החוזר שוב ושוב -תלמיד יושב לפני צג של מחשב אישי, לפעמים לבד, לפעמים עם חברים, תמיד מחייך ומתעניין. במשך כמה עשורים בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 נוצרו אלפי תמונות כאלה, ואת רובן ניתן למצוא במאגרי תמונות שנועדו לשימושים שיווקיים בעיקר.
התמונות הללו כל כך נפוצות עד שמן הסתם הם מוגדרות כבר כסוגה בפני עצמה, בדומה ליצירות של “המדונה ובנה”, או תמונות משפחות אצולה מהמאה ה17. בדומה לתמונות משפחה אלו , אפשר לקרוא את התמונות מסוגת “התלמיד והצג” באופן תמים או באופן ביקורתי. כשמתבוננים בתמונות באופן תמים נראה בהן משפחת אצילים עם כלב ציד ומשרתים. כשנתבונן בהם באופן ביקורתי נראה אולי טענה שהצייר ניסה לטעון, סיפור שניסה לספר. הקריאה הביקורתית המבוססת על המחקר בתחום תגלה שמדובר במשפחה בורגנית בת המעמד הבינוני, שהציור איפשר לה לייצג את עצמה כמה שלעולם לא תוכל להיות – כמשפחת אצילים. לדימוי חזותי יש את היכולת הזו לספר סיפור אלטרנטיבי כתחליף למציאות פחות זוהרת. מהו אם כן הסיפור שמספרים הדימויים הנפוצים של הטכנולוגיה החינוכית? ברוב המקרים נראה תמונה של תלמידים מאוזנים מגדרית וגזעית, מחייכים ועסוקים למראה אל מול המסך. אם הסטודנטית מכוכב קפלר 452B תתבונן דרך אותן המשקפיים הביקורתיות בתמונות מסוגת “התלמיד המאושר והצג”, היא תגיע למסקנה שהתמונה מאוזנת מגדרית, כי כנראה שלצופים יש מקום לחשוד שמדובר בתחום של בנים, היא מאוזנת מבחינה גזעית, כי כנראה שלצופים יש יסוד לחשוד שהתחום נגיש רק לבני מעמד סוציו אקונומי גבוה, והילדים מחייכים, כי כנראה שהצופה עלול לחשוב שלימוד באמצעות מחשב הוא עניין די משמים ולא כל כך משמח. כמו בתמונות רבות, החלק הבעייתי ביותר בתמונה הוא החלק שמבטא משהו שלבני אותה עת נראה מובן מאליו, ורק בפרספקטיבה של זמן מתגלה כביטוי לתמונת עולם בעייתית. במקרה של התמונה שלנו מדובר בסיטואציה עצמה – תלמיד יושב מול מכונה ולומד ממנה. הטכנולוגיה החינוכית, כפי שהורגלנו להתייחס אליה, מציעה סיטואציה אנושית מאוד צרה – תלמיד יושב בחדר, מרוכז באובייקט בודד, בפעילות בה מעורב רק האינטלקט שלו. כדי לחדד עד כמה התמונה הזו צורמת כפרקטיקה של למידה אפשר להיזכר בדברים שכתב ז’אן ז’אק רוסו, מההוגים הבולטים של הנאורות. רוסו שרטט את הלמידה האופטימלית כשילוב בין שלשה גורמים: הטבע, בני אדם אחרים, והמפגש של הגוף שלנו עם עצמים בעולם. כדי שתיווצר למידה נכונה, אליבא דרוסו, צריך להתקיים שילוב נכון בין שלשת הגורמים האלה – הגוף, המרחב והחברה שסביבנו. הטכנולוגיה החינוכית בראשית דרכה לא ענתה לאף אחד מהתנאים האלה: בראשית ימי הטכנולוגיה החינוכית לא היו מעורבים בתהליך הלמידה בני אדם אחרים – יתרה מזו, ההבטחה הגדולה של הטכנולוגיה החינוכית הייתה הבטחה ל”מכונת למידה” שאינה דורשת אינטראקציה עם מורה בשר ודם, והיא עוצבה כפרקטיקה שמערבת רק את הנוכחות המנטלית שלנו: תודעה ללא גוף המתבוננת במסך, והיא התבססה כפרקטיקה שאינה מתרחשת במרחב אלא בחדר סגור, במנח אחד קבוע.
![GettyImages-82573865_large]()
שתי נקודות מפנה
חבשנו את משקפי סופר המדע הבדיוני כדי להתבונן מעבר לשטח המת ולעמוד על המגבלות של טכנולוגיות הידע השקופות שסביבנו. כעת אפשר להתבונן שוב במגבלות האלה, הפעם בפרספקטיבה של כמה מהמגמות של המתפתחות של התרבות הטכנולוגית שסביבנו. דומה שמבט כזה יכול להצביע על שתי נקודות מפנה שיכולת לשפר את התמונה: האחת התרחשה בתחילת המאה ה-21 והאחרת עשויה להתרחש בשנים הקרובות. את המפנה הראשון אפשר לכנות “המפנה האנושי”. מתחילת המאה ה-21 אנו עדים לכניסה של אינטראקציות עם בני אדם לתוך תהליכי הלמידה שמציעה הטכנולוגיה החינוכית. עם החדירה הרחבה של האינטרנט, והתפשטות השימוש ברשתות חברתיות, גם הטכנולוגיה החינוכית הפסיקה להיות טכנולוגיה שמספקת רק לומדות אינטראקטיביות, והולכת ומתבססת גם כטכנולוגיית תקשורת. ממערכות ניהול למידה, דרך פורומים וכלה ברשתות חברתיות, התקשורת בין מורים לתלמידים, בין מורים למורים ובין תלמידים לבין עצמם הפכה למרכיב חשוב בהצעת הערך של הטכנולוגיה החינוכית. מפרדיגמה הרואה בטכנולוגיה בעיקר הבטחה לאינטראקציה “חסינת מורה” עברנו לחזון הרואה בטכנולוגיה כלי תקשורת, המייצר תקשורת למידה החורגת בעוצמתה ממה שמאפשרת תקשורת למידה אנושית פשוטה.
את המפנה השני אפשר לכנות “המפנה המרחבי” – הוא עוד לא התרחש, אך כמה מההתפתחויות של השנים האחרונות מרמזות כי הוא בפתח. ההתפתחות הראשונה והמשמעותית ביותר שתורמת למפנה הזה היא הכניסה המאסיבית של טלפונים חכמים. החדירה של הטלפונים החכמים יצרה מצב בו המחשבים ירדו משולחנות הכתיבה, התכווצו, ועברו לכיס המכנסיים של כל אחד מאתנו. המחשב נע אתנו לכל מקום. יש בו גם יכולות היודעות לתת ביטוי לתנועה הזו, כמו GPS ג’יירוסקופ, וכדומה. השלב הבא לקראת המפנה הזה כולל כמה התפתחויות המשנות מהותית את מערכת היחסים המשולשת אדם-מרחב- אמצעי טכנולוגי. בין התפתחויות אלה אפשר למנות את תנועת המייקרס, את ההבשלה של טכנולוגיות המציאות המדומה ואת מה שנהוג לכנות האינטרנט של הדברים. במבט ראשון תופעות אלה אינן קשורות זו לזו ולא משתייכות לתחום הטכנולוגיה החינוכית. אולם כולן מגמות שמטשטשות דיכוטומיות שחוסמות את החיבור שבין טכנולוגיה לגוף ולמרחב.
מייקרס
תנועת המייקרס מטשטשת את ההבחנה שבין “לואו טק” להייטק”, בין מקצוענות לחובבנות, ומצמצמת את המרחק שבין תכנון לייצור. התרבות המייקרית הבשילה לפני כעשור ופורחת לא מעט בזכות התפתחויות טכנולוגיות דוגמת המדפסת התלת ממדית ומכשיר חיתוך בלייזר. טכנולוגיות אלה מכווצות את הזמן והמרחב, כך שאנחנו יכולים להקיף תהליך שלם של “מוצר” – מהתכנון ועד הייצור. באמצעים מסורתיים דרשו תהליכים כאלה עד לאחרונה מכשור תעשייתי, התמחויות מיוחדות ונבדלות לתכנון ולייצור, והתנהלות תעשייתית ההופכת כדאית רק כשמדובר בייצור המוני. במרחב של מייקרים כל התהליך מכווץ למרחב אחד קטן יחסית ולפרקי זמן קצרים. אנחנו יכולים בו זמנית לתכנן, לעצב באמצעות תוכנות רלוונטיות ולייצר תוצרים פיסיים. התנהלות בסביבה מייקרית מזמנת תשתית אידיאלית ללמידה. העובדה שתהליך הייצור ממוקד בתוצר יוצרת מכוונת של פרוייקט, המחייבת למידה תוך כדי עשיה, בדומה למה שמתרחש בלמידה מבוססת פרויקטים. החיבור בין שלבי התכנון ,התכנות והביצוע ,יוצר מגע בין הווירטואלי לממשי – והבנה בלתי אמצעית של הצדדים הפיסיים של מה שנלמד- למשל הבנה אחרת של הנדסת המרחב .אם תרבות המייקרס הייתה דת – הטקסים שהדת הזו הייתה מנהלת הם ההקאת’ונים – מרתונים מרוכזים של פיתוח הפועלים במקצב מהיר, בדרך כלל על בסיס צוותים העובדים יחד לטובת משימה משותפת. הפעילות הזו מפתחת כלים לעבודה בקבוצה, וגם ערוצים מגוונים של יצירה המאפשרים ביטוי והעצמה למשתתפים בעלי קשת רחבה של כישרונות ויכולות. אחת הדוגמאות המאלפות לתעשייה שהתפתחה תחת הנחות היסוד של התרבות המייקרית היא תעשיית הרחפנים שתופסת תאוצה בשנים האחרונות. תעשיה זו חייבת לא מעט לקהילה של חובבים המתכנתים בקוד פתוח אמצעים לניהול ושליטה מהקרקע ברחפנים, ובמקביל מייצרת ומשכללת את הרכיבים הפיסיים של הרחפנים האלה. קהילת חובבי הרחפנים משכפלת למעשה את מודל הפעולה המוכר לנו ממסורת התכנות בקוד פתוח לעולם שיש בו תוצרים פיסיים. ההקשר החינוכי של התפתחות זו יצוק בתוכה באופן טבעי. כריס אנדרסן, המזוהה במידה רבה עם התחום של הרחפנים בעשור האחרון, התחיל את העיסוק שלו בתחום כשחיפש פעילות מתאימה ומאתגרת לילדיו.
![matah_shaping83_small]()
אבי ורשבסקי, מנכ”ל MindCET, בהרצאת הפתיחה של כנס “מעצבים את העתיד 3”
מציאות וירטואלית
לכאורה, התחום של מציאות מדומה נמצא בסתירה לכל מה שמציעה תרבות המייקרס. אם תרבות המייקרס מחייבת אותנו לגעת בעולם הפיסי, הטכנולוגיות של מציאות מדומה מבטלות את הקשר הזה, ומציעות לנו אשליה חזקה מספיק כדי שלא נרגיש שאין לנו מגע עם העולם האמיתי. אולם נכון יותר יהיה לומר שהתחום של מציאות מדומה מרחיב גם הוא את המגע שלנו עם המרחב – רק מזווית שונה מאוד. תחום המציאות המדומה, והטכנולוגיות הכרוכות בה, מצויים סביבנו כבר כשלושה עשורים, אולם עד לשנים האחרונות מדובר היה בטכנולוגיות מגושמות וכבדות, שלא היו ישימות מחוץ למעבדות מחקר מקצועיות. שרשרת של אירועים הביאה לכך שטכנולוגיות אלה הפכו לישימות, נגישות ,קומפקטיות יותר, ובעיקר מעניינות בעיני ענקיות התוכנה שמובילות את התעשייה. ייתכן שמה שהניע את כדור השלג הזה היה פרויקט מימון המונים שהוביל סטארט אפ שהציע קסדה קטנה המספקת חוויה אשלייתית מוחשית מאוד. הסטארט אפ, אוקולוס ריפט, נרכש במהלך 2014 על ידי פייסבוק בסכום אדיר של 2 מיליארד דולר. רכישה זו סימנה את תחילתו של “מרוץ חימוש” בו משתתפות מיקרוסופט, גוגל, אינטל, סמסונג וחברות נוספות. כולן מנסות להציע פלטפורמות ופתרונות מתחרים שיציעו חוויה חזקה ואשלייתית. נראה שאנו מצויים במרחק של שנים בודדות מכך שמשקפי מציאות וירטואלית יהיו מוצר זול, נגיש ויהוו תשתית למגוון של פרקטיקות אנושיות של תקשורת, העברת מידע ותרבות פנאי. פלטפורמות המציאות המדומה מאפשרות לנו להתגבר על מגבלות של מרחב ולהימצא במרחבים שאין לנו אפשרות להיות בהם, אם משום שהם רחוקים מאיתנו פיסית, אם מפני שהם מרוחקים מאיתנו היסטורית ואם משום שהם לא נגישים לבני אנוש. פלטפורמות אלה מאפשרות לנו לרמות את החושים באופן כזה שאנחנו יכולים באופן מוחשי מאוד לנוע בין גלקסיות, במחזור הדם או בארמון של לואי ה-16.
אינטרנט של הדברים
אם תרבות המייקרס מזמנת לנו את המרחב דרך המגע הפיסי, והפלטפורמות של המציאות המדומה מזמנות לנו את המרחב דרך האשליה הווירטואלית, האינטרנט של הדברים מציע לנו מה שמצוי בתווך בין הפיסי לווירטואלי. המונח “אינטרנט של הדברים” הוא למעשה מטפורה המתארת התפתחות אבולוציונית כמעט בתחום התקשורת. אפשר לתאר את האבולוציה הזו בשלשה שלבים סכמתיים. בדור הראשון של האבולוציה הזו הייתה אינטראקציה בין אדם למחשב. האדם נעזר במחשב שתוכנת מראש על ידי בני אדם אחרים כדי למלא משימות ולפתור בעיות שונות. בדור השני, עם חדירת האינטרנט, נוצרו רשתות שמקשרות בין בני אדם באמצעות רשת של מחשבים. הדור השלישי של האינטרנט של הדברים הוא דור בו המחשבים מתקשרים זה עם זה, מבלי שבני אדם משתתפים בתקשורת הזו. אם הניסוח המיתי הזה נשמע מופשט אפשר להבהיר אותו באמצעות כמה מהביטויים של תחום זה המצויים כבר סביבנו. למשל הבתים החכמים, בהם חיישן הטמפרטורה יודע לומר למזגן להתחיל לפעול, הם דוגמה לתקשורת כזו של מחשבים שאינה עובדת דרך תיווך אנושי נקודתי. חזון זה נמצא בראשית הדרך שלו, אבל כבר בשלב הראשוני בו אנו נמצאים הוא נדבך חשוב בהפיכת המרחב כולו למרחב רגיש טכנולוגית. למרחב שיש לו מעין יכולת חישה, הבעה ואינטראקציה. בעולם של אינטרנט של הדברים במובן מסוים גם הדברים הדוממים שסביבנו אינם דוממים. בעולם כזה המושג של למידת חקר מקבל משמעויות חדשות לגמרי, בעולם כזה לתלמיד, להורה או למורה יכול להיות מידע בזמן אמת לא רק על מצב ההישגים בשיעורי הבית, אלא גם על היקף הפעילות הגופנית, לחץ הדם ועוד נתונים רבים (שאולי מעניינים אותנו ואולי לא).
![IMG_4925]()
בתמונה: ההכנות להקאת’ון המיוחד שנערך במסגרת שבוע אירועי “מעצבים את העתיד 3”
מה לוחשת מכונת הכביסה למקרר בלילות קרים?
אם ננסה לדמיין עולם בו הטכנולוגיות האלה יהיו בשלות יותר, הוא יהיה עולם בו אין “עמדה” או תחנת עגינה לטכנולוגיה, אין חפץ אחד גדול או קטן אליו הכל מתכנס. הסביבה כולה תהיה זרועה בחיישנים, בכלי הבעה, ובאמצעים שיאפשרו לנו לנוע במרחב ובזמן בנינוחות. בעולם הזה יהיה מקום נרחב לגוף ולפיסיות, ליצירה ולאקטיביות. נוכל לממש את מה שניצור וירטואלית בתוצרים תלת ממדיים, הפעילות של תכנות תהיה שלובה בפעילות של חקר, עיצוב וייצור של עצמים פיסיים. בעולם הזה הטכנולוגיה תתפקד ככלי המציע את התנאים האופטימליים למילוי התנאים ללמידה שניסח רוסו- זה יהיה עולם בו הגוף יהיה פעיל, בו נחווה את המרחב בעוצמה שלא הכרנו, ובו יהיו לנו תנאים והזדמנויות לשיח עם אחרים. סביבת הלמידה בעולם כזה היא העולם כולו, והטכנולוגיה שקופה ולא נראית.
שנים ספורות לאחר ששודרו אותות המורס הראשונים ציין הנרי דיוויד ת’ורו שהעובדה שאדם ממיין יוכל לתקשר עם אדם מטקסס, עדיין לא אומרת שיהיה להם משהו חשוב לומר זה לזה. אפשר להבין את האמירה הזו כאמירה סרקסטית המחדדת ריקות תרבותית שהיכולות הטכנולוגיות מדגישות. ניל פוסטמן פירש את האמירה הזו אחרת. על פי פוסטמן למדיום השפעה גדולה על התוכן ועל הערכים של מה שאנחנו אומרים. כניסה למדיום חדש של תקשורת היא לא רק שימוש בכלי חדש להעביר את כל מה שהעברנו קודם, אלא מדובר בשינוי עמוק בתוכן ובפונקציונליות בכלל של מה שראוי לתקשר סביבו. מי שחווה את הכניסה והאימוץ של טלפונים ניידים, של מסרים מידיים ושל רשתות חברתיות, יזדהה בקלות עם הדברים של פוסטמן. דברים אלה נכונים לא פחות כשאנו באים לפענח את המסגרת ללמידה בעולם שלאחר ה”מפנה המרחבי”. כל אחת מהמגמות שתיארנו טומנת בחובה עולם ערכים שקשה לנו לעמוד על ההשלכות שלו מבלי שנתנסה בו. עולם המייקרס מציע היררכיה חדשה בין מלאכות וממקמת מחדש מלאכות שממותגות היום כלואו טק, עולם זה מציע גם הסתכלות חדשה על מושגי התכלית והצורך- הרבה ממה שנעשה בתנועת המייקרס לא בא לפתור בעיות או למלא תכלית מסוימת. עולם המציאות הווירטואלית מעלה מחדש שאלות קשות על מניפולציה ואשליה, ועל התחום של האינטרנט של הדברים אפשר לשאול, בפרפרזה על דברי הנרי דיוויד תורו, אם העובדה שהמקרר יכול לשוחח עם מכונת הכביסה אומרת שיהיה להם מה לומר זה לזה. בסדרת אירועי “מעצבים את העתיד 3″ ניסינו לגעת בכמה מהסוגיות האלה, שמעלה העולם שלאחר ה”מפנה המרחבי” – העולם שמעבר למסכים.
המאמר לקוח מתוך גיליון EdTech Mindset מיוחד שפורסם לרגל כנס “מעצבים את העתיד 3”. הגיליון כולו ניתן לקריאה כאן.
