ד”ר עוזי מלמד (ממכון מופ”ת) שדיבר על סקר “האינטליגנציה הדיגיטלית” ברדיו, ייצג את נקודת המבט של “האמא הנמרה היהודית” וראה ידע רב כחיובי בהכרח. בין השאר אמר כך: ”השעות שאתה מבזבז ליד המחשב אינן בהכרח בזבוז”. “ואם אתה פעיל ברשתות החברתיות”, הקשתה המראיינת ענת דולב על ד”ר מלמד המתלהב, “זה תורם לך משהו?”. “הם יכולות לתרום ליחסים חברתיים”, ענה ד”ר מלמד – “אבל אם מדובר ברשתות חברתיות שבהן הנושא הוא “אני אוהב אותך” ו”אתה אוהב אותי” – זה אינו תורם דבר”.
אבל זו בדיוק הרמה של היחסים החברתיים המקובלים כיום – אני אוהב אותך, אתה אוהב אותי, יאללה ביי. והיחסים חברתיים אינם דבר הנמצא אי שם באויר, שאתה מצטרף אליו, אלא הם נרקמים מייל אחרי מייל, מסרון אחרי מסרון. איזה יחסים חברתיים מתרחשים ברשתות החברתיות, ומדוע הם נראים לרוב המבוגרים כבזבוז זמן? ד”ר גבור מאטה, פסיכיאטר קנדי (“איחזו בילדיכם: מדוע הורים צריכים להיות חשובים יותר מחברים“), נוהג לתאר בהרצאותיו את הדיאלוגים החברתיים הדיגיטליים באופן מגוחך אך מאוד מוכר:
- מה המצב?
- סבבה, מה קורה?
- מעולה, מה עניינים?
- עשר, מה נהיה?
- סבבה
- אחלה
- טוב חייב לרוץ
- גם אני
- יאללה ביי
- צ’או
- להית
- ביוש
מהו הדיאלוג החברתי שמתרחש כאן, שואל מאטה, ומשיב: זוהי קריאה חוזרת שאינה באה על סיפוקה לאישור ולחיבוק, והבעיה אינה שהיא קיימת – אלא שהיא חוזרת שוב ושוב, ומופנית מילד אל ילד – במקום אל מבוגר. היעדרותו של המבוגר מעולם הילדים בני זמננו- היעדר מענה רגשי שיכול להינתן רק על ידי מבוגר- זה מה שהופך את הדיאלוגים האלה ללולאות אינסופיות שאינן מגיעות לסיפוקן וחוזרות פעמים רבות במהלך היום, בדרך כלל במהלך פעילות שבהן – טכנית – נוכח מבוגר, אך זהו מבוגר שאינו מסוגל להקדיש תשומת לב – בבית וגם בכיתה. אם ילד היה פונה כך למבוגר, שוב ושוב, אני רוצה להאמין שהמבוגר היה תופס את הילד לשיחה ושואל אותו מה מטריד אותו.
אך ילדים רבים פונים אל ילדים אחרים – לא בגלל שזה מגניב או מספק, אלא כי הם ננטשו על ידי המבוגרים שעייפו, חלו, מתו, נעדרו בגלל אשפוז או מאסר, עבדו סופ”שים, משמרות ולילות ונשארו לתורנות, ללא בן משפחה או מבוגר אחראי שיוכל להחליף אותם. אבל, אומר מאטה, אין צורך בדרמה מזעזעת – למעשה, די בכך ששני ההורים יוצאים לעבוד – והעסק יוצא משליטה. היציאה לעבודה (והמשפחות החד הוריות) מתאימות לשאיפותינו לשוויון, אך כמעט מבטיחה שתיוותר קהילת ילדים שאט אט יעברו לחיות זה עם זה במקום עם מבוגרים.
דרוש מבוגר אחראי
המצב הטבעי היה אמור להיות שילד חי בקרב הרבה מבוגרים – זו אינה פילוסופיה או “גישה” אלא דבר המקובל בכל ענפי המדע והרפואה, וברוב המקרים גם הוכח שהוא חיוני לבריאות הפיסית והנפשית וחסרונו הוא אם הצרות החולות. מה קורה בחברה האולטרא-גרעינית שלנו? ילדינו נמצאים בשמרטפיה ממשלתית, עם מעט מאוד מבוגרים, כאילו היו יתומים. היחס מורה-תלמיד הוא בלב הבעיה, לצד שעות העבודה הארוכות, מספר המשרות הנדרש כדי לקיים משפחה וההכרח לעבור מקום מגורים הרחק מן המשפחה המורחבת. בסופו של התהליך, עם התפוררות המסגרת של המשפחה המורחבת, טקסי החניכה הקלאסיים של גיל הנעורים מתחלפים מטקסי קבלה ובגרות – לטקסי חניכה לכנופיות רחוב, כאשר לא רק הנחנכים אלא גם החונכים הם ילדים בעצמם. בקיצור, לא כסדום היינו אלא כבעל זבוב.
רגע, אבל למה אני חושב מחשבות עגומות אלה? ומה לי להלין על הדוקטור, שאינו הראשון ולא האחרון שתופס את תופעת הרשתות החברתיות באופן מעט שונה משלי?
כי זו היתה הפעם השלישית באותו שבוע שיצא לי לחשוב על היעדרותם התמוהה של המבוגרים. הפעמים הקודמות היו בראיונות רדיו לרגל פתיחת שנת הלימודים, ובהן דיברו דמויות מובילות על ה”למידה המשמעותית”. רגע, ומה עם גודל הכיתות? הקשתה אחת המראיינות, כאילו קראה את מחשבותי, ואשת החינוך, שבדצמבר תגיש המלצות לשר החינוך, ענתה: “כן, ודאי שזה ישפר את האקלים החברתי, אבל…” ושערותי סמרו. אקלים חברתי? האם זה הכל? האם גודל הכיתות חשוב רק כמזג האוויר? האם באמת לא ידועים בישראל המחקרים על המשמעות הרחבה של גודל הכיתות, מעבר לאופטימיזציה של דחיסת החומר שבתוכנית הלימודים? המחקרים שנעשו בארה”ב ושהוכיחו כי כיתה קטנה יותר תורמת להעלאת הלמידה וגם לירידה בפשיעה – לעומת כיתה גדולה יותר, של 20, 22, אפילו 24 תלמידים? (24 תלמידים – כי שם נגמרה הסקלה לעורכי המחקר האמריקאי).
הדבר המשמעותי ביותר בחייו של ילד אינו הלמידה, אלא נוכחותו של המבוגר. מבחינה זו, פריצת הדרך הטכנולוגית שבאמת תשנה את עולם החינוך הוא השיבוט – שמסתמנת כדרך המעשית היחידה להקטנת היחס בין תלמידים ומורים. עד אז, טוב שיש טכנולוגיה – אבל עצוב לראות את יזמי הטכנולוגיה מקבלים על עצמם את האתגר להחליף את המבוגר. רגע, יש לי רעיון לסטארטאפ – מכשיר שיאפשר שיחות עם ההורים! עוד לא עשו את זה, נכון?