ספרות ילדים בעידן הדיגיטלי – מה והאם בכלל?
בנובמבר האחרון התקיים כנס של “הפנקס” (כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים). אחד המושבים בכנס היה פאנל בנושא “ספרות ילדים דיגיטאלית, ככזו שמשנה את אופן הסיפור המסורתי“. המשתתפים בפאנל היו אורן משה – מרצה בתחומי העיצוב האינטראקטיבי וחוויית משתמש; אורי אשי – המנהל האומנותי של חברת “Touchoo” ומרצה על ספרי ילדים אינטראקטיביים בשנקר; חנוך פיבן – אמן וסופר; נעמה בנזימן – מאיירת, סופרת ומרצה.
הפרשנות של משתתפי הפאנל ל”ספרות ילדים דיגיטלית” הייתה רחבה למדי, ולמעשה התייחסה לכל ספר בעל אלמנטים אינטראקטיביים. המשתתפים בפאנל הציגו שלל דוגמאות לאפליקציות וספרים דיגיטליים. מעבר לטרנד המוכר יחסית של ספרי ילדים קלאסיים שעברו אדפטציה לאפליקציה (לדג' סיר הסירים האלמותי של אלונה פרנקל), היו מספר דוגמאות לאפליקציות “עשה זאת בעצמך” בהן הילדים יכולים ליצור בעצמם את הסיפור (לדוגמא זו של Touchoo).
מרבית התגובות בקהל למראה הדוגמאות הללו נעו בין התנגדות רבה לדחייה מוחלטת של הרעיון. היה מפתיע לראות את הרגשות החזקים שהמחשבה על ספר ילדים המתקיים בתוך מכשיר אייפד מעוררת באנשים. כאילו לא מדובר בשנת 2013, וכאילו אין לכל המתרעמים בקהל סמארטפון בכיס או טאבלט בתיק. מסתבר שכאשר מדובר בנו המבוגרים ברור לנו מאד למה כל “המסכים” האלה חשובים ומהותיים לחיינו. אבל כאשר אנחנו חושבים על ילדינו הרבה פעמים קשה לנו לעכל את המחשבה שגם להם יהיו חיים “דיגיטליים”, ממגוון סיבות, חלקן רציונליות יותר וחלקן פחות.
אני מניחה שזה שלב טוב לעצור רגע ולשאול מהו בכלל ספר. האם ספר הוא בהכרח ישות מודפסת, בעלת כריכה, עם טקסט ואיורים, התחלה, אמצע וסוף? או שניתן להתייחס לכל פלטפורמה שמספרת סיפור כאל ספר? האם גם לאפליקציות שונות המאפשרות לילד לייצר סיפור, להקליט את עצמו ולהמציא לו סוף חדש ניתן להתייחס אליה כאל ספר? מה “הרכיב הסודי” שהופך ספר לכזה, והאם רק נוסטלגיה גורמת לנו להתעקש על כך שיהיו לו דפים, או משהו אימננטי יותר להוויה שלו?
זו שאלה מורכבת, שקשה לתת לה תשובה חד משמעית. אני מניחה שאגיע אליה פעמים רבות לאורך הבלוג הזה.
אבל נחזור רגע לתגובות הקשות שהתקבלו לרעיונות של חברי הפאנל. אני מנסה להבין מדוע אנשים כל כך נרתעים מהמחשבה על ספרי ילדים דיגיטליים. בשיחה עם חברה השבוע היא אמרה לי שעצם השימוש באייפד נותן להורה אפשרות להשאיר את הילד עם המכשיר כדי שישעשע את עצמו כאשר הוא עוסק בענייניו, ובכך בעצם פוגע בזמן האיכות המשפחתי וגורם לכך שההורים יבלו פחות זמן עם הילד. זה אולי נכון כשלעצמו, אבל אני חושבת שהאייפד כאן הוא רק תירוץ – אם כהורה אתה לא יכול או לא רוצה להקדיש זמן לילד שלך, אתה כבר תמצא מול מה לתקוע אותו. ואם חשוב לך לשבת אתו, ללמד אותו ולהסביר לו, אפשר לעשות זאת גם עם האייפד, ומניסיוני, בהנאה גדולה.
רתיעה נוספת אולי נובעת מהתפיסה כי הדיגיטציה גורמת לירידה באיכות הטקסט, מרדדת את הסיפור, ומאתגרת הרבה פחות את הילדים. כאילו בעצם כך שהספר עובר לפלטפורמה דיגיטלית הוא אוטומטית הופך ליציר תרבות האינסטנט/ המערבית/ השטחית/ הקלוקלת. הרבה אנשים חושבים – ולעיתים אף בצדק –כי יוצרי הספרים הדיגיטליים לילדים מייחסים לילד יכולת מזערית לשבת מול טקסט או להבין מילים מורכבות, ולכן הם מרגישים צורך לעבור למדיה אינטראקטיבית וויזואלית יותר. אני תוהה האם הדבר לא משקף יותר את מצבם של המבוגרים שמרגישים שלא ניתן לתת לילדים חומרים מורכבים להתמודדות בלי להבריח אותם (כפי שכתבתי בפעם שעברה). בכל מקרה, כמו בכל מוצר – יש טובים יותר וטובים פחות, ולא המדיה היא זו שמכתיבה את איכות התוכן, אלא היוצרים שלה, והכוחות שעומדים מאחורי ייצורה והשקתה. יש ספרים דיגיטליים מצוינים, שמממשים היטב את הפוטנציאל של המדיה הזו כמו למשל The monster at the end of this book (לצערי זהו ספר/אפליקציה בתשלום, והסרטון הזה נותן רק הדגמה מאד חיוורת של העניין) או ספר ההמשך שלו, שלא נופלים באיכותם מספרים מודפסים רבים (שאם להודות על האמת גם הם לא תמיד מצטיינים באיכות רבה), ואף מציעים לילדים אתגרים מורכבים בהרבה.
ודבר אחרון, שאולי קשור שוב בהגדרה של מהו ספר – אני מרשה לעצמי להניח שחלק גדול מהרתיעה של אנשים מקונספט של ספרים דיגיטליים היה מתמוסס אילו היינו קוראים להם אפליקציות ולא ספרים. ואולי לא בכדי.
בפעם הבאה – על הזדמנויות מעניינות הגלומות בספרי/אפליקציות ילדים על גבי פלטפורמות דיגיטליות..
_______________________________________________
מאת: תמר הרמתי