הייתי ילד קטן, ומאוכזב מכך שאזלו הכרטיסים לסרט שרציתי לראות עם אבא. לפתע, היה רגע של חסד: איש נדיב ניגש אלינו והציע לנו לרכוש ממנו את כרטיסיו. אבי כנראה לא שם לב, ואני משכתי בשרוולו ודרשתי: אבל אבא, יש לו כרטיסים למכור – ואנו רוצים לראות את הסרט! למה שלא נקנה ממנו? אבא חיכה עד שנתרחק מעט, ואמר לי: האיש הוא ספסר. הוא קונה מראש כרטיסים שיודע שיאזלו, ואחר כך מוכר אותם במחירים מופקעים. אסור לקנות מאנשים כאלה! ואני – נדהמתי שיש כאלה עיסוקים בעולם.
לא רק אבא שלי שנא ספסרות. בשנות הצנע, בראשית ימי המדינה, היה קמפיין נרחב נגד תופעת הספסרות. כיום, קיים בספר החוקים תיקון מס’ 67 לחוק העונשין הנקרא “איסור ספסרות בכרטיסי מופעים”, שעל פיו, המוכר כרטיסים ל”מופע” במחיר העולה על הנקוב בכרטיס, דינו קנס כספי גבוה.
שקעתי בזכרונות הילדות כי הספסרות נמצאת במרכז השערוריה הטכנולוגית התורנית: יישום שנקרא, בתרגום חופשי, “לתפוס לך מקום”, מזמין הזמנות שווא פיקטיביות במסעדות מבוקשות – ואז מוכר את ההזמנה למרבה במחיר. בתיאבון!
אתר חדשות הטכנולוגיה TechCrunch – שבדרך כלל תומך בכל טכנולוגיה ש”מפריעה” את הסדר הקיים – איבד הפעם את התיאבון וגם את הסבלנות, ואחר מכותביו קרא ליישום בשמות שהעדין בהם הוא “לך תפריע לעצמך” (והאחרים כאן: http://techcrunch.com/2014/07/03/go-disrupt-yourself/). בעקבות הכתבה, גל של זעם ציבורי אילץ את היזם החרוץ לסגת קצת, אבל לא לגמרי, מן הרעיון.
“לתפוס לך מקום” היא סימפטום של יזמות שלילית, יזמות שאינה תורמת לעולם דבר. אולי לא כל אחד מסוגל לנהוג לפי “ואהבת לרעך כמוך” – אבל לא זכורה לי מצווה שאומרת “ותחמנת את רעך עד כמה שאתה יכול”. יזמות שממציאה קופונים במקום שלא היו נחוצים, רק על מנת לגזור מהם משהו בפינה, בקטנה, על הדרך. לא רק שזו יזמות שאינה יוצרת דבר, ושאינה מצדיקה רווח שלפעמים נקלע לידה – גרוע מכך: זו יזמות שמגבילה עוד יותר את זמינותם של משאבים מוגבלים מלכתחילה.
גולשת אחת הגיבה: יופי – למה שלא ילכו לתפוס מושבים בחדרי מיון ואז ימכרו את מספר התור שלהם? בהחלט, רעיון מצוין לסטארטאפ. יש לי גם שם בשביל היישום הזה: Shar-app!