אוריינות בעידן הדיגיטלי–פוסט בהמשכים (חלק א’)

בתמונה: הפסל “ספרים והמילה הכתובה” בטכניון. צילום:דר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיוויקי

לפני בערך 60 שנה, ב-1965, כתב אברהם שלונסקי את הגרסה עברית של עוץ לי- גוץ לי (וגם נתן לו לראשונה את שמו העברי, השם המקורי היה כזכור – Rumpelstiltskin). הוא תרגם את המחזה בלשון עשירה, מורכבת ומסובכת, הדיאלוגים נכתבו בחרוזים וכללו משחקי מילים מורכבים. כאשר המחזה עובד להצגת ילדים בתיאטרון הקאמרי, נלחצו אנשי ההפקה מהלשון הגבוהה. הם פחדו שהילדים לא יצליחו להבין את השפה, ועל כן ההצגה תכשל.

שלונסקי סירב בכל תוקף לשנות את השפה או “להנמיך” אותה כך שתתאים לילדים, והתעקש שהילדים דווקא יבינו היטב. והילדים אמנם לא אכזבו אותו – ההצגה הפכה להצלחה מסחררת, גם בקרב הקהל וגם בקרב הביקורת.

בשנת 2002 העלה הקאמרי את ההצגה שוב (לאורך השנים היו גרסאות נוספות, אך זו הייתה האחרונה), ושוב רצתה הנהלת התיאטרון לשנות את לשון ההצגה להתאימה לעברית של היום, מתוך אותו חשש שהילדים לא יצליחו להבין את השפה. הפעם היה זה במאי ההצגה, רוני פינקוביץ’, שהתעקש להשאיר את השפה המקורית. וראו איזה פלא- גם הפעם הילדים לא אכזבו, וגם המחזה הזה זכה להצלחה רבה בקרב הצופים.

הסיפור הזה מלווה אותי כבר שנים, מאז קראתי אותו לראשונה בעיתון כשעלתה על המסך ההצגה האחרונה. “מוסר ההשכל” שלו לדעתי הוא שלא צריך לפחד מהצבת רף גבוה לילדים, יש להם הרבה יותר שכל, הבנה וכישורים ממה שאנחנו הרבה פעמים נותנים להם קרדיט. דרך בדוקה לגרום להם להצליח פחות ואולי ממש להזיק להבנה והכישורים שלהם, היא להנמיך את הציפיות מהם.

כחלק מעבודתי, אני כותבת תכנים עבור יחידות לימוד לתלמידי בית ספר. התחושה הזו חוזרת אלי פעמים רבות כאשר בכל פעם כשאני כותבת עמוד אחד כתוב של מלל – אפילו אם זה מיועד לתלמידי חטיבת ביניים ומעלה – מזדעקים סביבי כולם: איך את מצפה שהתלמידים יקראו כל כך הרבה! זה בלתי אפשרי להתרכז לאורך עמוד כזה!! ועוד לא שילבת כאן בכלל סרטוני וידאו או תמונות!

אני מבינה ומוקירה את היתרונות של העולם הדיגיטלי. אין לי בעיה עם מחשבים, וגם אני צורכת הרבה מאד תכנים באינטרנט. אבל המעבר החד של כולנו לקריאה מהמחשב, ובמיוחד הכיוון הברור אליו צועדת מערכת החינוך, ובצדק, של שילוב והטמעת טכנולוגיה בכיתה, מחייבים אותנו לעצור ולשאול כמה שאלות חשובות, ובעיקר – לאיזה כישורי אוריינות אנחנו מצפים מילדים בעידן הדיגיטלי?

 העולם הדיגיטלי באופן מאד בולט מכוון לקריאה קצרה וממוקדת ולכתיבה קצרה וממוקדת עוד יותר. אבל האם נכון לנו כמורים, מחנכים, מעצבי מדיניות, “לוותר” לתלמידים על הקריאה והכתיבה המסורתיים, כמו קריאת רומן או כתיבת חיבור, ולקבל את המצב הקיים כתוצאה בלתי נמנעת של הקדמה (ואולי גם לא בלתי רצויה)? או שעלינו לעמוד בפרץ ולהתעקש על כך שילדים לא יאבדו את המיומנויות הללו? ואם אמנם אנחנו רוצים לשמר את המיומנויות האלה, איך בדיוק עושים את זה?

בחלקים הבאים אנסה להציע מגוון תשובות, או יותר נכון מחשבות על השאלות האלה, ובינתיים, כדי שלא יזדעקו המזדעקים קבלו סרטון קצר – הסצנה הפותחת של המחזה שהועלה בקאמרי ב-2002. תהנו..

___________________________________________________________

מאת: תמר הרמתי