לא מעט ממשתפי ההאקתון תהו על פשר נוכחותי באירוע המלבב, ולא תמיד הבינו מי זה הבחור הזה שמתיישב בקצוות של הקבוצה שלכם, מקשיב ורושם, כמעט כל מה שאתם אומרים. מארגני ההאקתון אפשרו לי בטובם לבצע במשך היומיים האינטנסיביים הללו מעין מחקר זוטא (אולי מחקר מקדים, אולי מעין תהייה לקראת המשך מחקריי) על המפגש המרתק הזה שבין הטכנולוגי לפדגוגי, על פיתוחם של כלים טכנולוגיים לשרות החינוך. אז קודם כל תודה להם, ותודה למשתתפי ההאקתון שלא “נבהלו” מנוכחותי.
המיקום המיוחד שלי במהלך האירוע אפשר לי לשמוע ולראות את פעילותם של רוב הקבוצות ולהיחשף לחלק גדול מהדילמות, מהקשיים ומהרעיונות שעלו בתהליך הקצר, המרוכז והראשוני של פיתוח -כלים טכנולוגיים-חינוכיים. שלוש דילמות והתלבטויות ליוו את רוב הקבוצות:
1. דילמת המוטיבציה וההנעה ללמידה – לכולם היה ברור שהטכנולוגיה שאותה הם יפתחו צריכה לגרום להגברת המוטיבציה ללמידה מצד התלמידים, השאלה היתה איך עושים את זה: האם צריך רכיב חיצוני כמו תחרות או ניקוד על מנת להניע את התלמידים? מהו כיף עבור התלמידים? איך מאתגרים את התלמידים ואיך מונעים ממנו תחושות כמו שעמום, ייאוש ותסכול? ואלו מאפיינים של מראה ושימושיות צריכים להיות במוצר הטכנולוגי על מנת למשוך את התלמידים?
2. דילמת תוכן מול פלטפורמה – הקבוצות התלבטו בשאלת התוכן: לא רק מאיפה להביא את התוכן, אלא בעיקר כיצד להפוך את הכלי הטכנולוגי לכלי שמתאים את עצמו לתכנים משתנים ולא “נופל” על הצורך בלספק תכנים חדשים כל הזמן.
3. דילמת תפקיד המורה – כל מוצר טכנולוגי שנכנס לכיתה משנה בצורה כזו או אחרת את תפקידו ותפקודו של המורה. השאלה היא האם המוצר יוסיף לעבודתו של המורה או שדווקא יחסוך לו עבודה ומאמץ. נקודה נוספת בדילמה אודות תפקידו של המורה הוא מידת השליטה של המורה על עבודת התלמידים. ברוב הקבוצות חשבו על דרכים בהם המורה יכול בקלות לשלוט על שימוש התלמידים במוצר וכיצד אפשר לסייע לו בפיקוח ובהערכה על תהליכי הלמידה.
ההתמודדות של המפתחים עם הדילמות הללו היו מגוונות: קבוצות מסוימות העדיפו לצאת מחוץ לבית הספר ולפתח מוצרים שמנותקים מהמוסדות החינוכיים; אחרים בחרו ליצור מוצר שיחזק את המורים ויסייע להם בעמדה המובילה בתהליך הלימודי; היו כאלה חשבו על יצירת מוצרים השמים דגש על המשחקיות, הניקוד המצטבר והרצון שאינו יודע שובע לנצח; הפתרונות כמו הטכנולוגיות עצמן היו מגוונות ומעניינות, והותירו רצון לטעום ולראות עוד רעיונות שיבשילו לכדי תוצרים משמעותיים למערכת החינוך.
כנקודה של ביקורת אני יכול לומר שהתחושה שיצאתי אתה מההקאתון הייתה שלצד החדשנות הטכנולוגית לא היה ניסיון לאתגר בצורה משמעותית את מסגרת הלמידה במערכת החינוכית הקיימת. משתתפי ההאקתון השקיעו מחשבה בפיתוח מוצרים שבסופו של דבר מסייעים לתהליכי למידה-הוראה “מסורתיים”, ומחזקים את המבנה המוסדי הבית ספרי הקיים: המורה כמנהל ומעביר הידע בשיעור וכשולט על התוכן ועל ההתרחשות הכיתתית, מוטיבציה חיצונית לתלמידים, מבנה של כיתות אם גילאיות ועוד. במובן הזה חשתי מעין דיסוננס בין החדשנות הטכנולוגית והפוטנציאל שהיא מביאה עימה ובין ה”שמרנות” הפדגוגית היחסית שבאה לידי ביטוי בחלק מהמוצרים והרעיונות שהועלו בהאקתון.
כמורה יכולתי להסתכל על ההאקתון לאו דווקא מבחינתם התכנים שהועלו בו, אלא בפוטנציאל האדיר שלו כמסגרת למידה אלטרנטיבית, לא רק למפתחים, מורים ומבוגרים, אלא אף לתלמידים. הרעיון של עבודה בקבוצות סביב מוצר יזמי, שאלת חקר עשירה או פתרון לבעיה מאפשר למידה משמעותית ושיתופית המונעת על ידי מוטיבציה פנימית, תוך אתגור מתמשך של התלמידים, הוא לא רק רעיון שמאפשר שימוש נבון ומושכל בטכנולוגיות, אלא גם מאפשר למידה פורייה ומשמעותית הדוברת בשפת המאה ה-21. מזווית הראייה שלי ראיתי את המחויבות והמוטיבציה של חברי הצוותים, את העבודה השיתופית המורכבת ואת תהליכי החשיבה והלמידה המעמיקים שהיוו את הבסיס להצלחת ההאקתון. ומכאן אני חושב שאפשר לקחת את ההתרחשות המיוחדת הזו כדגם לימודי-חינוכי אחר.
____________________________________________
הכותב הוא חמי רמיאל, מורה בתיכון ומלמד יהדות במסגרות שונות. כותב דוקטורט בנושא מבט תרבותי-ביקורתי על פיתוח תכניות לימודים מתוקשבות ומוצרים דיגיטליים לחינוך.